נזקים אסתטיים ותחושתיים כתוצאה מרשלנות בניתוח הקטנת חזה

הטכניקה הניתוחית כהחלטה בעלת משמעות משפטית מכרעת

בניתוחי הקטנת חזה קיימות מספר גישות כירורגיות מקובלות. המכנה המשותף לשיטות אלו הוא שימור אספקת כלי הדם ומערכת העצבים לפטמה בעת ניודה למיקומה המורם החדש.

שיטה נוספת היא שיטת ההשתלה החופשית של הפטמה, הננקטת בעיקר בהקטנות חזה מסיביות, או כשישנם גורמי סיכון נוספים. החסרונות הם - אובדן של התחושה בפטמה ובעטרה, שלילת היכולת להניק, וסכנה לאובדן פיגמנטציה ושינויי גוון. בניגוד לשיטות משמרות מתלה, כאן מדובר בתוצאות מוכרות וצפויות.

כאשר מנתח בוחר בהשתלה חופשית של הפטמה, שלילת התחושה ואיבוד כושר ההנקה אינם בגדר "סיכון אפשרי" שניתן להזכיר כבדרך אגב - הם תוצאה המחייבת גילוי מפורש, מלא ומוקדם.

מכאן צומחת סוגיית הליבה המשפטית בתיקי רשלנות רבים: האם המנתח הציג למטופלת את מגוון השיטות הניתוחיות, הסביר את פערי הסיכון ביניהן ונימק מדוע נבחרה שיטה מסוימת על פני האחרות? כאשר מטופלת הדגישה בפני המנתח את חשיבות שימור התחושה או כוונתה להניק בעתיד, ובפועל נותחה בשיטה בעלת שיעורי פגיעה גבוהים או בהשתלה חופשית ללא הסבר מתועד, או ללא הצדקה רפואית, נוצר מחדל ראייתי וטיפולי שקשה להצדיקו.

זהו בדיוק המרכיב המבחין בין תביעת רשלנות רפואית מבוססת בגין כשל בהסכמה מדעת ובחירת הליך רשלנית, לבין אכזבה סובייקטיבית מתוצאה אסתטית גרידא.

ראו בהרחבה רשלנות רפואית בהקטנת והרמת חזה.

נמק של הפטמה והעטרה: כשל אספקת דם ואחריות כירורגית

נמק רקמתי הוא אחד הסיבוכים הקשים ביותר בניתוחי הקטנת חזה. הוא מתפתח כאשר אספקת הדם של מתלה העור והפטמה נפגעים במהלך הניתוח, וההשלכות נעות בין אובדן פיגמנטציה וצלקות מעוותות ועד לאובדן מוחלט של קומפלקס הפטמה והעטרה.

גורמי הסיכון להתפתחות נמק מוגדרים ומבוססים היטב: עודף משקל, עישון פעיל, והסרה של נפחי רקמה מסיביים. בקרב מטופלות מעשנות מתועד סיכון גבוה בעשרות מונים לסבל עורי, לאובדן מתלה הפטמה ולכשל בריפוי פצעים, עקב כיווץ כלי דם קטנים וירידה חריפה בריווי החמצן ברקמה המשוחזרת.

דווקא הבהירות המדעית סביב גורמי הסיכון היא המבססת את עילת הרשלנות הרפואית. כאשר הסיכונים ידועים, סטנדרט הרפואה הסבירה מחייב את המנתח לבצע הערכת סיכונים קפדנית טרם הניתוח, להסבירם למטופלת במפורש, ולהתאים את מועד הניתוח והטכניקה הכירורגית למצבה.

לדוגמה - ביצוע ניתוח הקטנה במטופלת מעשנת ללא הנחיה מפורשת ומתועדת להפסקת עישון לפני ההליך, וללא הבהרה של הזינוק הדרמטי בסכנת הנמק, מהווה מחדל בהסכמה מדעת וסטייה מסטנדרט מקצועי - עילה אשר הובילה בעבר לפסיקת פיצויים משמעותיים בגין נזק בלתי הפיך וסבל קשה. ראו פיצוי על נמק בחזה בעקבות ניתוח שהסתבך.

נזקים אסתטיים: אסימטריה, עיוות מבנה וצלקות חריגות

לצד הפגיעה התחושתית והעצבית, קבוצת נזקים מרכזית נוספת בניתוחי חזה היא אסתטית ומבנית. הספרות הכירורגית מונה אסימטריה בולטת, פגמים במתאר השד וצלקות מעובות או מורמות כסיבוכים מוכרים. השאלה המשפטית אינה מתמקדת בעצם קיומם, אלא במידת חומרתם, בשאלה האם מדובר בסטייה מהתוצאה הסבירה המצופה ממנתח מיומן, והאם בוצע תכנון כירורגי נאות טרם הניתוח.

אסימטריה ניכרת בנפח ובגובה

הבדל קל בין שני השדיים הוא תופעה טבעית, ומרבית הנשים מגיעות להליך עם דרגה מסוימת של חוסר אחידות מלכתחילה. אולם אסימטריה בולטת וגלויה לעין - כזו המייצרת פער ניכר במידות, מחייבת ניתוח מתקן מורכב או מונעת התאמת הלבשה רגילה - אינה תוצאה סבירה. ההבחנה המשפטית נעשית באמצעות מדידות אובייקטיביות של מרחקים, זוויות ונפחים על ידי מומחה רפואי, ולא על פי התרשמות סובייקטיבית בלבד.

פערים קיצוניים בין הצדדים, שנבעו מכריתה לא שוויונית ללא הצדקה, ביססו בעבר פסיקת פיצויים משמעותית בגין נזקי אסימטריה וצלקות. ראו לדוגמה מקרה דומה שיוצג על ידי משרדנו שבו נפסק פיצוי על צלקות ואסימטריה.

מיקום שגוי של קומפלקס הפטמה והעטרה

אחד הפגמים הכירורגיים המורכבים לתיקון הוא מיקום עטרת הפטמה גבוה מדי ביחס לקפל התת-שדי, או סטייה חדה של הפטמות בציר האופקי או האנכי (למשל מראה פטמות "פוזלות" או פונות לצדדים). הורדת עטרה שמוקמה גבוה מדי היא פעולה מורכבת ביותר שלעיתים אינה ניתנת לתיקון משביע רצון. כשלים אלה נובעים לעיתים מטעויות בסימון, במדידות ובתכנון שבוצעו בעמידה טרם הניתוח; לכן, רישומי המדידה וצילומי הסימונים המקדימים עומדים במוקד הבדיקה המשפטית.

עיוות מתאר ומבנה השד

פגמים כגון מראה שד פחוס, שקעים עמוקים או מתאר חיצוני קטוע ומעוות, נגרמים בדרך כלל מהסרה בלתי אחידה של רקמת שד ושומן, או מכשל בתפירה ותמיכה פנימית של מבנה השד הנותר. עיוותים אלו ניתנים להמחשה ויזואלית חדה וברורה, ולכן לתיעוד צילומי רפואי לפני הניתוח ובמהלך שלבי ההחלמה יש ערך ראייתי מכריע להוכחת ההתרשלות בבית המשפט.

צלקות מעובות, היפרטרופיות וקלואידיות

בהקטנת חזה הצלקות הן חלק מובנה מההליך: תבנית חתך בצורת עוגן (או צלקת דמוית האות טי הפוכה) וכן חתך אנכי מותירים צלקות קבועות, ועצם קיומן אינו מהווה עילת תביעה. אולם צלקת רחבה באופן חריג, נוקשה, מורמת, כואבת, או כזו שנוצרה עקב פעירת תפרים וזיהום שלא טופלו בזמן - מעלה חשד כבד להתרשלות.

מעבר לביצוע הכירורגי, נבחנת שאלת ההסכמה מדעת: האם המנתח בירר מראש את נטייתה האישית והגנטית של המטופלת להצטלקות חריגה? בירור זה דורש שאלות בסיסיות על ניתוחי עבר, תגובת הגוף לפציעות ורקע משפחתי של צלקות קלואידיות. כאשר הבירור לא נעשה ולא תועד, ובדיעבד התפתחה הצטלקות קשה במטופלת בעלת נטייה גנטית ידועה, קיים מחדל בחובת הגילוי ובאיסוף המידע המקדמי.

עקרונות אלו חלים במלואם גם בניתוחים פלסטיים משיקים, דוגמת מתיחת בטן והסרת עודפי עור, שבהם ניהול הסיכונים ואיכות התפירה מכריעים את התוצאה הסופית.

פגיעה בהנקה ובתחושה המינית: הנזקים "השקופים" שמצדיקים פיצוי

קיימים ראשי נזק שלעיתים נוטים להישאר מחוץ לדיון המשפטי והרפואי, על אף השפעתם הדרמטית על איכות החיים. לדוגמה, שלילת היכולת להניק: בטכניקות ניתוחיות משמרות מתלה, צינורות החלב ורקמת השד התפקודית נשמרים במרבית המקרים, בעוד שבשיטת ההשתלה החופשית של הפטמה ישנה הלכה ישירה על היכולת להניק. עבור אישה צעירה המתכננת להקים משפחה או להרחיבה, ייתכן ומדובר בפגיעה גופנית ונפשית קשה.

אי-הצגת סיכון זה מראש, והימנעות מבירור תוכניות הילודה וההנקה של המטופלת טרם בחירת הטכניקה הניתוחית, עשויים להוות מחדל חמור בחובת הגילוי המבסס עילת תביעה.

דוגמה נוספת, היא אובדן התחושה המינית והארוגנית: עטרת הפטמה היא אזור רגיש במיוחד ופגיעה בלתי הפיכה בעצבוב התחושתי עשויה לשבש את חיי האינטימיות, את הביטחון הנשי ואת דימוי הגוף. מטופלות עשויות חוות מבוכה רבה ומתקשות להציף סוגיה אינטימית זו בשיח מול המנתח או בהתייעצות המשפטית, וכתוצאה מכך הפגיעה אינה מתועדת ואינה ממוצה בכתב התביעה.

מבחינה משפטית, זוהי פגיעה גופנית ותפקודית לכל דבר ועניין, המזכה בפיצוי כספי ניכר במסגרת ראשי הנזק של כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה ופגיעה ממשית באיכות החיים.

לסוגי נזקים אלו מאפיין ראייתי מובהק: הם אינם משתקפים בצילום רפואי רגיל. בדיוק בשל כך, הוכחתם בבית המשפט דורשת תשתית מקצועית ייעודית - החל מבדיקה קלינית אובייקטיבית ומדידה של ספי התחושה העורית שמבצעים מומחים בתחום המתאים, ועד לחוות דעת משלימה בתחום בריאות הנפש במקרים שבהם הפגיעה בדימוי הגוף ובחיי האישות הובילה למצוקה נפשית, לדיכאון או לחרדה מתמשכת.

הגבול בין סיבוך רפואי מוכר לבין רשלנות מקצועית

זוהי שאלת הליבה בכל תביעה כירורגית: עולם הרפואה אינו מתחייב להצלחה מוחלטת, ותוצאה אסתטית מאכזבת או סיבוך גופני אינם מקימים כשלעצמם עילת תביעה אוטומטית. עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין[1], קובעת כי התרשלות מתגבשת כאשר בעל מקצוע סוטה מסטנדרט הפעולה של אדם סביר ונבון בנסיבות העניין, נמנע מנקיטת אמצעי זהירות מתחייבים, או פועל במיומנות פחותה מזו המצופה במשלח ידו.

על התובעת מוטל הנטל להוכיח במצטבר את קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה, קיומו של נזק גופני או נפשי, וקשר סיבתי ישיר בין מחדלי המנתח לבין התוצאה המזיקה.

בניתוחים פלסטיים אלקטיביים, בתי המשפט נדרשים להבחין בין סיבוך טבעי לבין מחדל רשלני נשען. לכן, לא פעם בתיקים המתנהלים בבית המשפט, נדרשים לבחון בין היתר את הנקודות הבאות :

האם מדובר בסיבוך מוכר: האם הפגיעה מתועדת בספרות הכירורגית המקצועית ושכיחותה הסטטיסטית ידועה?

האם התקיימה חובת הגילוי במלואה: האם הסיכון הספציפי הוצג למטופלת בצורה מפורשת, מובנת ומתועדת בטופס ההסכמה מדעת טרם ההרדמה?

האם הנזק נגרם בשל כשל ניתוחי או טכניקה בלתי מתאימה: האם המנתח בחר בגישה כירורגית מקובלת התואמת את מאפייני גופה של המטופלת, והאם הפעולה הניתוחית עצמה בוצעה במיומנות ובזהירות הנדרשות?

כיצד התנהל הטיפול בסיבוך מרגע הופעתו: האם הצוות הרפואי הגיב בזמן אמת ובאופן מקצועי כאשר הופיעו התסמינים הראשונים לבעיה, או הגיבו בטיפול הנדרש לאור תלונות המטופלת?

לדוגמה: סיבוך כירורגי ידוע - דוגמת סבל עורי, פעירת שולי תפרים או זיהום מקומי - אשר זוהה מיד, נוהל לפי הפרוטוקול ותועד כנדרש, עשוי להיחשב לסיבוך רפואי מותר שאינו מקים חבות. לעומת זאת, אותו אירוע בדיוק, שבו המטופלת התריעה בזמן אמת על שינויי גוון, חום, הפרשה או כאב בלתי נסבל, ותלונותיה נדחו באמירה מרגיעה ש"מדובר בהחלמה רגילה", עשוי לחצות את הרף והופך לרשלנות במעקב לאחר הניתוח.

שאלת המפתח אינה נבחנת רק דרך מראה הצלקת או מבנה השד בסוף התהליך, אלא בעיקר בצומת קבלת ההחלטות והתגובה הקלינית ברגעי האמת.

כך בניתוח הקטנת חזה שהסתבך הופך לרשלנות, סיבוך שאובחן וטופל ללא שיהוי עשוי להישאר בגדר סיכון טבוע שהתממש. נזק שנגרם מביצוע כירורגי כושל, מבחירה שגויה של טכניקת הניתוח, או מסיבוך שזכה להתעלמות ולטיפול לקוי במעקב, מהווה מחדל רפואי חמור המטיל על המנתח והמרפאה אחריות משפטית מלאה.

הסכמה מדעת בניתוח אלקטיבי: חובת גילוי מוגברת ומחמירה

סעיף 13 לחוק זכויות החולה[2] קובע ככלל יסוד כי לא יינתן כל טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך את הסכמתו מדעת, לאחר שהמטפל פרש בפניו את מלוא המידע הרפואי הדרוש באורח סביר לשם קבלת ההחלטה. בפסיקת בתי המשפט נקבעה הלכה חד-משמעית: בהליכים כירורגיים אלקטיביים, ובפרט בניתוחים פלסטיים ואסתטיים, חלה על המנתח חובת גילוי מוגברת ומחמירה במיוחד, הדורשת פירוט מקיף של כלל הסיכונים - לרבות סיכונים נדירים שאינם שכיחים.

הרציונל המשפטי שמאחורי הלכה זו מובן וברור: בניתוח חירום דחוף או בהליך רפואי מציל חיים, למטופל אין בהכרח חלופה מעשית של ממש מלבד כניסה לשולחן הניתוחים. לעומת זאת, כאשר מדובר בניתוח מבחירה שנועד להטבת מראה חיצוני או לשיפור איכות החיים, מאזן השיקולים משתנה. בנסיבות אלו קיימת דרישה לרמת שקיפות מקסימלית, המאפשרת למטופלת לשקול בכובד ראש האם הסיכונים המובנים בהליך מצדיקים את התוצאה המיוחלת.

המידע הרפואי שחובה למסור מראש כולל את תיאור המצב הרפואי, מטרת ההליך, הסיכונים המהותיים, תופעות הלוואי האפשריות, סיכויי ההצלחה, והחלופות הטיפוליות הקיימות לרבות המשמעות של הימנעות מניתוח. בניתוחי הקטנת חזה, חובה מוגברת זו מתורגמת באופן מעשי לחובת הצגה מפורטת של שורת סיכונים מוגדרים - הן בשיחת הייעוץ המקדימה והן בטופס ההסכמה הייעודי.

טופס הסכמה חתום אינו מהווה חסינות משפטית עבור המנתח ואינו סוף פסוק בתביעה. בתי המשפט בוחנים האם ההסבר המהותי נמסר בפועל בשיחה מקדימה בגובה העיניים, האם ניתנה למטופלת שהות מספקת לעכל את הסיכונים ולשקול חלופות, והאם הטופס נחתם ברגע האחרון כשהמטופלת כבר לבושה בחלוק הניתוח ומצויה בסערת רגשות ובלחץ נפשי.

החתמה חפוזה המבוצעת זמן קצר בלבד לפני מתן חומרי ההרדמה נתפסת בפסיקה לא פעם כפגם מהותי בהסכמה מדעת ונבחנת בחשדנות כבדה, מתוך הכרה בכך שבנסיבות אלו עשויה להישלל מהמטופלת היכולת האמיתית לסרב או לבחור אחרת. מחדל כזה עשוי לגבש עילת פיצוי עצמאית בגין פגיעה באוטונומיה, מעבר לשאלת תוצאת הניתוח. ראו בהרחבה בעמוד העוסק בהסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

פגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי

כאשר מנתח נמנע ממסירת מידע רפואי מהותי, יש להבחין בין שני מסלולי פיצוי שונים:

• פגיעה באוטונומיה: לדוגמה מצב שבו מוערך כי המטופלת הייתה בוחרת לעבור את הניתוח באותה מתכונת גם אילו נמסר לה מלוא המידע. במקרה זה, עילת התביעה מתמקדת בעצם שלילת זכות היסוד שלה להחליט על גופה מתוך מודעות מלאה.
• היעדר הסכמה מדעת מלאה: מצב שבו מוכח כי אילו הוצגו בפניה הסיכונים והחלופות, המטופלת הייתה נמנעת מביצוע הניתוח או בוחרת בטכניקה אחרת. כאן מתקיים קשר סיבתי ישיר לנזק, והמנתח עשוי לחוב במלוא הפיצויים בגין כלל הנזקים הגופניים, התפקודיים והנפשיים שנגרמו.

להבחנה זו משמעות כספית ומעשית מכרעת. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי נפסק בדרך כלל בסכומים מתונים יותר; לעומת זאת, ביסוס היעדר הסכמה מדעת עשויה להוביל לתביעה על מלוא הנזק הגופני למחדל ומאפשר פסיקת פיצויים מקיפה.

משום כך, מאמץ ראייתי מרכזי בניהול התיק מוקדש להוכחת השאלה מה הייתה המטופלת מחליטה בזמן אמת לו ניתן לה המידע המלא - באמצעות עדותה האותנטית, תיעוד התנהלותה בטיפולים רפואיים קודמים, ונסיבות חייה האישיות.

יתרה מכך, בתי המשפט שבים ומדגישים כי גם כאשר ההליך הניתוחי עצמו בוצע ללא דופי מבחינה טכנית והמנתח פעל במיומנות כירורגית גבוהה, הימנעות ממסירת מידע מהותי מקימה זכאות לפיצוי. זהו אחד המצבים המובהקים שבהם קיימת עילת תביעה מוצקה גם בהיעדר שגיאה בביצוע הניתוח, בגין עצם הפגיעה בזכותה הבסיסית של המטופלת לשלוט בגופה ובגורלה.

ראו בהרחבה - רשלנות רפואית ללא נזק גופני.

כיצד מוכיחים נזק אסתטי ותחושתי בתביעת רשלנות רפואית?

נזק אסתטי ופגיעה עצבית-תחושתית דורשים תשתית ראייתית שונה מזו הנהוגה בתיקי נזקי גוף קלאסיים. בעוד שנכות אורתופדית ניתנת להדגמה בצילומי רנטגן, פגיעה במראה השד נשענת בראש ובראשונה על תיעוד חזותי. משום כך, קיימת חשיבות מכרעת לאיסוף צילומי המרפאה שנערכו בעמידה טרם הניתוח, לצד תצלומים עצמאיים ברורים המתעדים את מהלך ההחלמה, שלבי פתיחת התפרים ושינויי הגוון ברקמה.

כאשר הניתוח נערך במסגרת הרפואה הפרטית, יש לפעול בדייקנות ולדרוש את מלוא התיעוד משני גורמים נפרדים: ממרפאת המנתח הפלסטי (המחזיקה בסיכומי הייעוץ, בתרשימים ובטופסי ההסכמה) ומבית החולים הכירורגי הפרטי שבו הועמד חדר הניתוח (המחזיק בגיליונות ההרדמה, דוחות הסיעוד ורישומי האשפוז).

התשתית הראייתית המכרעת להערכת התיק כוללת בין היתר :

• צילומי טרום-ניתוח ותרשימי סימון: השרטוטים שבוצעו על הגוף בעמידה טרם כניסה לחדר הניתוח.
• דו"ח ניתוח מלא: מסמך המפרט את הטכניקה שננקטה, סוג המתלה, מהלך הניוד ומשקל הרקמה המדויק שנכרת מכל שד.
• דו"ח בדיקה פתולוגית: אימות מעבדתי של משקל הרקמות שנכרתו ושלילת ממצאים פתולוגיים אחרים.
• תיעוד ביקורי מעקב והתכתבויות: כל תרשומת ביקורת, מרשמים שניתנו, והתכתבויות דיגיטליות מול המרפאה. מסרונים, הודעות כתובות ותיעוד פניות שבהן התרעתן על כאב חריג או שינוי צבע ונעניתן בביטול מהווים ראיית זהב להוכחת מחדל במעקב.

על גבי מסד עובדתי זה נבנית חוות דעת של מומחה רפואי בכירורגיה פלסטית. המומחה עורך בדיקה גופנית מקיפה הכוללת מדידת מרחקים אובייקטיבית, בדיקה תחושתית השוואתית בין שני השדיים, ובחינת איכות הצלקות. במקרים שבהם הפגיעה האסתטית והאינטימית חוללה משבר נפשי עמוק, פגיעה בדימוי הנשי או דיכאון, תצורף לתביעה חוות דעת של מומחה בפסיכיאטריה לכימות הנזק הנפשי.

כימות הפיצוי: כיצד מעריכים שווי כספי של נזק אסתטי ונפשי?

זהו אתגר משפטי מרכזי בתביעות נזקי גוף בתחום האסתטיקה. בניגוד לפגיעה אורתופדית או נוירולוגית המגבילה תנועה פיזית, בניתוחי חזה לרוב אין פגיעה ישירה ביכולת הפיזית לעבוד, ולכן ראש הנזק המסורתי של אובדן כושר השתכרות עשוי להיות מצומצם. עקב כך, גובה הפיצויים נגזר בעיקר מראשי הנזק הלא-ממוניים - כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה, עוגמת נפש ופגיעה מתמשכת באיכות החיים - לצד כיסוי של עלויות שיקום רפואי וניתוחים מתקנים.

מרכיבי הנזק הממוניים והלא-ממוניים הנתבעים בפועל בתיקי רשלנות של ניתוחי הרמת וקטנת חזה, כוללים בדרך כלל:

• עלות ניתוחים מתקנים ומשחזרים: מימון של ניתוח תיקון אחד או יותר במישור הפרטי, לרבות עלויות חדר ניתוח ואשפוז.
• השבת שכר המנתח והוצאות הניתוח המקורי: החזר כספי של הסכומים ששולמו עבור ההליך הכושל.
• הוצאות רפואיות וטיפולים משלימים: רכישת תרופות, יריעות סיליקון, טיפולי לייזר לטשטוש צלקות, עלות קעקועים לאזור הנפגע, וטיפולים פיזיותרפיים.
• טיפול ותמיכה נפשית: מימון טיפול פסיכותרפי ופסיכיאטרי לשיקום דימוי הגוף והביטחון העצמי.
• עזרת הזולת והפסדי שכר זמניים: פיצוי בגין סיוע בתפקוד היומיומי בתקופות ההחלמה הנוספות, ואובדן ימי עבודה ממשי. ראו - חישוב הפסדי ההשתכרות.

נכות נפשית קבועה ומבוססת: במקרים מסויימים נשים עשויות לפתח תסמונת פוסט-טראומטית, דיכאון קליני וחרדה עמוקה, ונמנעות מחשיפת גופן ומקשרים אינטימיים. כאשר מצוקה זו מגובה בחוות דעת של פסיכיאטר מומחה, הנכות הנפשית הופכת לעוגן המרכזי של התביעה ומזכה בפסיקת פיצויים משמעותית.

ההבחנה בין נזק בלתי הפיך לבין נזק שניתן לשיפור עומדת בבסיס הערכת הנזק: אובדן תחושה בלתי הפיך בעטרה או נמק מלא של הפטמה מסווגים כנזק קבוע לצמיתות, ואינם נמדדים באותו מדרג של צלקת הניתנת לשיפור או אסימטריה קלה הניתנת לתיקון.

נקודה מעשית קריטית נוגעת להצעות המנתח לביצוע "תיקון ללא עלות": במרפאות פרטיות רבות מציע המנתח לבצע הליך כירורגי נוסף ללא תשלום שכר טרחה. הצעה זו כשלעצמה לגיטימית, אך אין לראות בקבלתה משום ויתור על זכויות משפטיות. על מנת לוודא זאת, בטרם הסכמה, יש לוודא כי ההצעה מתועדת בכתב, שאין בה כתב ויתור או תנאי הפוטר את הרופא מאחריות, וכי למנתח ישנה המיומנות הנדרשת להתמודד עם שדה צלקתי מורכב.

ניתוח מתקן שנכשל מעמיק את הפגיעה ואינו מרפא את המחדל המקורי.

בכל הנוגע להתיישנות[7], הכלל הבסיסי קובע תקופה של שבע שנים ממועד המעשה לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות. עם זאת, בניתוחים אסתטיים תמונת הנזק הסופית מתגבשת לעיתים רק לאחר תהליך החלמה ממושך או בעקבות סדרת ניסיונות תיקון שלא צלחו. חרף קיומם של חריגים בחוק המאפשרים הארכת מועדים במצבים של גילוי מאוחר, מומלץ שלא להשתהות עד לקצה תקופת ההתיישנות, כדי למנוע היעלמות תיקים רפואיים, סגירת מרפאות פרטיות ואובדן ראיות חיוניות.

ראו בעניין זה, מקרה שטופל על ידי משרדנו - פיצוי לאחר ניתוח הקטנת חזה.

מה עושים עכשיו? מדריך מעשי לפעולה לאחר ניתוח חזה שהסתבך

הצעד החיוני והראשון הוא איסוף שיטתי ומקיף של התשתית הראייתית:

• דרישת התיק הרפואי המלא: פנו בכתב ודרשו את מלוא הרשומות הרפואיות הן ממרפאת המנתח והן מבית החולים הפרטי, לרבות גיליונות ההרדמה, דוחות הניתוח, תרשימי המדידות והצילומים המקוריים שבוצעו לפני ההליך.
• גיבוי התכתבויות ומדיה: שמרו כל מסרון, הודעת דואר אלקטרוני, תרשומת שיחה ותיעוד פניות שבהן התרעתן על כאב, שינוי גוון או פעירת תפרים, לצד המענה שהתקבל מצוות המרפאה.
• בניית ציר זמנים כרונולוגי: ערכו רישום מסודר של מהלך האירועים - מה הובטח בפגישת הייעוץ הראשונה, מתי והיכן נחתם טופס ההסכמה, מתי הופיעו סימני המצוקה הראשונים, למי דיווחתן ומה הייתה התגובה הרפואית שניתנה לכן.

הקפידו על תיעוד חזותי רציף ומסודר: צלמו את מבנה השד, קווי התפרים ועטרות הפטמה באופן עקבי, באותם תנאי תאורה ומאותן זוויות צילום, במרווחי זמן קבועים. רצף תצלומים כרונולוגי המדגים את התפתחות העיוות, התרחבות הצלקת או התהוות הנמק בזמן אמת מהווה ראיה מכרעת, העולה לאין שיעור במשקלה על פני תצלום בודד ומאוחר שנערך חודשים ארוכים לאחר מכן.

לאחר ריכוז החומר, מומלץ להעבירו לבחינה מקצועית ומעמיקה של עורך דין בעל ניסיון ברשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים, שיבחן היתכנות ויפנה למומחה מתאים. חשוב לדעת שהעקרונות המשפטיים זהים בכל ניתוחי החזה, ותיקים דומים נבחנים באותה מתודולוגיה בין אם מדובר בהרמת חזה, בהגדלת חזה, בהחלפת שתלים, בבחירת סוג וגודל שתל, בשחזור שד, בהקטנת חזה בגברים או בניתוח מאמי מייקאובר משולב.

מקורות שצוטטו במאמר

[1] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35-36 | נבו

[2] חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, סעיפים 13, 17 ו-18 | נבו

[3] חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיפים 5 ו-8 | נבו